באמצע המלחמה, בזמן שהלוחמים שלנו שוכבים בבוץ בעזה. בזמן שיחידות מיוחדות נמצאות במנהרות החמאס בחאן יונס, כדי לנסות לחלץ 136 חטופים. זקנים, ילדים, נשים צעירות – הם מתקצבים השתמטות בעשרות מיליוני שקלים. כאילו לא קרה כלום.
הייתי שר אוצר, הייתי ראש ממשלה, העברתי לא מעט תקציבים בחיי, התנגדתי ללא מעט תקציבים בחיי. לא ראיתי שום דבר דומה לתקציב הזה. מדובר בתקציב מופקר, מושחת, חסר אחריות, שדורס את הציבור העובד והיצרני של מדינת ישראל. דורס בדיוק את האנשים שהמדינה קראה להם לדגל כדי להגן על בטחונה.
מה זה תקציב? תקציב הוא שאלה שהמדינה שואלת את עצמה: מה אני צריכה, ומה אני יכולה להרשות לעצמי. תקציב עוסק בסדרי עדיפויות לאומיים. מה חשוב לממשלה יותר, מה חשוב לה פחות.
קיבלנו תשובה: בתקציב הזה יש שיא של כל הזמנים בתשלומים לתלמידי ישיבות שלא מתגייסים. יש קרוב ל-700 מיליון שקל למשרד המיותר לענייני מאחזים לא חוקיים של אורית סטרוק.
בתקציב הזה יש פטור אחד מקיצוצים רוחביים. אין פטור לרווחה, אין פטור לבריאות, אין פטור לחינוך. משרד אחד קיבל פטור מקיצוץ רוחבי: המשרד לשירותי דת. הממשלה הזו אומרת לאזרחיה, שירותי דת זה יותר חשוב משירותי בריאות, יותר חשוב מעניים ויותר חשוב מהחינוך של הילדים שלנו.
זה מבטא כמובן משהו עמוק יותר על סדרי העדיפויות שלהם. הממשלה הזו, מיומה הראשון, אומרת לנו: הניסוי הקרוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" נכשל. שני המושגים האלה סותרים אחד את השני, והם חותרים להכרעה בדמותה של מדינה יהודית ולא דמוקרטית.
בניגוד לכל ההבטחות בתקציב הזה יש 5.7 מיליארד שקל כספים קואליציוניים, וזה אחרי שסמוטריץ' עשה כל מאמץ אפשרי להסתיר את הכספים האלה בסעיפים ותתי סעיפים.
בניגוד לכל ההבטחות ולכל שלטי החוצות בתקציב הזה אין כסף לתוכנית לסיוע למילואימניקים. 6 מיליארד שקל מהתוכנית הזו לא מתוקצבים, ולפיכך הם לא יקרו.
בניגוד לכל ההבטחות הם לא סוגרים אף אחד ממשרדי הממשלה המיותרים. יש לפחות עשרה משרדים כאלה. למדינת ישראל אין כסף לקנות בירכיות לחיילים, אבל יש לה כסף למשרד המורשת, ולמשרד התפוצות, ולמשרד לענייני ירושלים ולמשרד לשיתוף פעולה איזורי.
תקציב נורמלי לא עוסק רק בהוצאות, אלא גם בהכנסות. בבניה של הכלכלה, במנועי צמיחה. בתקציב שעליו נצביע היום אין לכל זה זכר. מקצצים ברשות החדשנות – במדען הראשי – בדיוק ברגע שבו ההייטק הישראלי במשבר עמוק. מקצצים בחינוך, בהשכלה הגבוהה, בתקציבי התחבורה. בכל מנוע צמיחה אפשרי.
וזה אפילו לא החלק הכי גרוע בתקציב – החלק הגרוע ביותר בתקציב, הוא מה שאין בו. אין בו סדר עדיפויות לאומי חדש. אין בו את ההבנה שהכל השתנה. אין בו את ה-7 לאוקטובר 2023, היום שבו הכל השתנה. היום שבו אנחנו השתנינו.
מדינת ישראל נמצאת היום בצומת. היא צריכה להחליט אם הבעיה שלנו היא קוסמטית או אמיתית. האם הפתרון לכל הבעיות שלנו הוא להחזיק ידיים ולהגיד שחייבים להתאחד, או שהפתרון הוא שנלך לטפל באומץ ובנחישות בבעיות היסוד הגדולות שלנו.
אני הכי בעד אחדות, אני הכי בעד טוב משותף, אבל אני לא מוכן שישתמשו במילה "אחדות" כדי לסתום לאופוזיציה את הפה בזמן שהם ממשיכים עם השחיתות ועם הפוליטיקה. אחדות היא לא רשיון לשדוד את קופת המדינה ולפגוע בעתידה.
אם אומרים לנו שבשם האחדות לא יתגייס חרדי אחד, לא יפונה מאחז לא חוקי אחד, ומעמד הביניים הישראלי ימשיך לשלם את החשבונות של כולם – זו לא אחדות, זו התפרקות.
אם אומרים לנו שבשם האחדות ימשיכו להזרים מיליארדי שקלים לבתי ספר שבהם לא מלמדים מתמטיקה ואנגלית, יממנו אלפי עסקנים בג'ובים מיותרים, ישחיתו את החברות הממשלתיות וימשיכו את הפגיעה בבית המשפט העליון – זו לא אחדות, זו התרסקות.
מדינת ישראל צריכה שינוי. אנחנו צריכים להגדיר סדרי עדיפויות שיוצרים לינקג' אמיתי בין מה שאדם תורם למדינה למה שהוא מקבל ממנה.
הייתי בבית קפה בתל אביב, קפה "זאצץ". קוראים לו ככה כי הוא צמוד לגן החשמל. הקימו אותו ארבעה חברי ילדות. זה היה החלום שלהם. בדיוק התחילו להתאזן, להחזיר את ההשקעה, ואז הגיע המלחמה והבחור שעושה את הקפה הפך למ"מ של פלוגת צנחנים, וזה שאחראי לעוגות הוא סמל בשיריון בחאן יונס.
הייתי בפיצריה באבן יהודה, שלושה חברים, בדיוק פתחו גם גלידריה והתחילה המלחמה. אחד מהם עשה 75 ימים מילואים, השני כבר 124 ימי מילואים בתוך עזה. הם בלי טלפונים שם, אז יום אחד הגיע אליו הסמג"ד ואמר שהשאירו לו הודעה שהם מבינים שהוא עסוק בלחימה, אבל הוא צריך לדעת שהעסק על סף פשיטת רגל.
הם לא מתלוננים. הם מאמינים שהם נלחמים מלחמה צודקת, למען החטופים, למען המפונים, למען מדינת ישראל. הם רק לא מבינים איך זה שיש לממשלה הזו כסף לכל דבר, כולל הבריכה של ראש הממשלה, ורק למילואמיניקים לא נשאר.
מי שעושה מילואים צריך לקבל יותר. מי ששירת בצבא צריך לקבל יותר. מי שמחזיק עסק ומשלם משכורות צריך לקבל יותר. מי שחי בקו העימות צריך לקבל יותר. יש קשר בין חובות לזכויות. האנשים שמחזיקים את המדינה הזו בחיים, מעמד הביניים הישראלי, צריך לקבל יותר.
מה שאנחנו רואים פה זה לא תקציב. זה שוד. זו ביזה של ההווה ושוד של העתיד. לא היתה מעולם, בכל תולדות המדינה, השמדת ערך מהירה ויסודית יותר ממה שחוללה הממשלה הזו.
בכל התחומים. השמדת ערך מדינית, השמדת ערך כלכלית, כמובן שהשמדת ערך בטחונית. בדרך היתה גם השמדת ערך הבושה. יותר מכל דבר אחר, זה תקציב חסר בושה. לא אכפת להם, הם יודעים שאנחנו יודעים שלא אכפת להם, ועדיין לא אכפת להם.
יש רק פתרון אחד: הם צריכים ללכת. מה שיותר מהר.
הם צריכים ללכת, כדי שנוכל להתחיל לבנות עתיד ישראלי אחר. יש במדינה הזו הון אנושי שאין בשום מקום. יש בה כוח ושכל ויש לה יכולת התאוששות מופלאה. השנים הקרובות הן לא איום. השנים הקרובות הן הזדמנות.
בשנים הקרובות אנחנו יכולים וצריכים לעצב איסטרטגיה איזורית ולחתום הסכמים עם מדינות כמו סעודיה. לבנות כלכלה שמבוססת על קידמה טכנולוגית ושיוויון הזדמנויות. לחזור להיות מדינה ששמה את החינוך במרכז המאמץ הלאומי.
בשנים הקרובות אנחנו יכולים וצריכים לכתוב חוקה, וחלק ממנה יהיה שינוי אמיתי בשיטת הבחירות שלנו כדי להפסיק את הסחטנות האינסופית. אנחנו יכולים וצריכים להסדיר את היחסים בין דת ומדינה, ולחתור להיפרדות מהפלשתינים מעמדת כוח.